<h1>ריבב"ן — שבת</h1>
<h2>דף ט.</h2>
[שבת קכ"ב ע"א] פיסקא. ואם בשביל ישראל אסור. לכל ישראל להשתמש בו, כדאמרינן [ביצה כ"ה ע"א] גבי פירות שיש במינן במחובר שאסורים לכל ישראל. וכה"ג אמרינן גבי גוי שליקט עשבים בשביל ישראל אסור לכל ישראל, ואם לא בשביל ישראל מאכיל ישראל לבהמתו. אוקימנא דקאי באפה ואזלא התם, עומד לפניה שלא תלך למקום אחר, אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם, דניחוש שמא יטלטלם ואסור משום מוקצה. תוספת. מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים. המחוברים לרעות בשבת, דליכא למיגזר שמא יתלוש בידו. ואינו מעמידה ע"ג מוקצה. שמא יטול בידו ויאכיל. עד כאן תוספת. כתב בעל התרומה עבד או אמה השואבים מים בשבת (אם) בשביל ישראל ושואב מבור שהוא ברשות הרבים ומביא לרשות היחיד, ואפילו הבור רשות היחיד שגבוה עשרה ורחב ארבעה, התיר רבינו תם, לשתות לפי שהיה ישראל יכול לילך ולירד לבור ולשתות שם. ונראה לי דטעמא כדאמרינן בפרק שואל [ק"נ ע"ב], מותר לאדם לומר לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש בורגנין הולך היום ומי שאינו רוצה לסמוך על היתר זה, אם הגוי מילא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, לדידן דלית לן רשות הרבים, כפירות הבאים מחוץ [לתחום] דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר [ביצה כ"ה ע"א]. ואם הגוי הדליק האש בשביל ישראל קטן או בשביל ישראל חולה, אע"פ שאין בו סכנה מותר גם לבריא להתחמם כנגדו. ואם היה בו מעט אש, שיכול להתחמם בדוחק, ובא גוי והרבה עצים, או היה בבית נר אחד ובא גוי והדליק נר אחר אפילו בשביל ישראל מותר. ואסור לישראל לומר לגוי עשה האש למחר או הדלק נר בלילה. אבל בחול מותר לומר לגוי למה לא עשית לי האש בשבת שעברה, אע"ג דעל ידי כן יעשה גוי האש לשבת הבאה. כל זה בספר התרומה. וזה אי אפשר, דאפילו בלא דיבורו, אם הדליק מאיליו אסרה המשנה, וכל שכן שאינו יכול לומר לו מדוע לא עשית כן, שבדיבורו ידליק. ונראה לי דטעות סופר הוא, אלא כך הוא [הנוסח הנכון] אבל בחול מותר לומר לעבדו למה לא הדלקת האש לעצמך, שאינו מוזהר על שביתת שבת עבד ואמה גוים, כדאמרינן בכריתות פ"ב [ט' ע"א] ר"ש אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול. ופסקינן הלכה כרבי שמעון. והאי דכתיב וינפש בן אמתך והגר, [היינו] שלא יעשה מלאכה לאחרים. ואע"פ שהעבד מדליק האש בשבילו על ידי דיבור של ישראל, מותר ישראל להשתמש בו.
<h2>דף יב:</h2>
[שבת ק"ה ע"א] בשתי העלמות. שנודע לו בין אות לאות. ר"ג מחייב. דאין ידיעה לחצי שיעור. לא חשיבא ידיעה, והוי ככותב שתי אותיות בהעלם אחד. ורבנן [סברי] דיש ידיעה לחצי שיעור.
<h2>דף טז:</h2>
[שבת ק"ה ע"א] בשתי העלמות. שנודע לו בין אות לאות. ר"ג מחייב. דאין ידיעה לחצי שיעור. לא חשיבא ידיעה, והוי ככותב שתי אותיות בהעלם אחד. ורבנן [סברי] דיש ידיעה לחצי שיעור.
<h2>דף יז.</h2>
[שבת ק"ה ע"א] ר"א אומר האורג. תוס', ר"א אתא לפלוגי אשיעור אורג דתנן לעיל [ע"ג ע"א] באבות מלאכות. שלשה חוטין בתחילה. אם זו תחלת אריגתו של בגד. ואחת על האריג. אם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחת, דמצטרף עם השאר, עד כאן תוספת. בין בתחלה. בתחילת הבגד. בין בסוף הבגד. ולאו בסוף דוקא, דאמרינן בפרקין דלעיל [ק"ד ע"ב] דאפילו רבנן מודו אם השלים לבגד אפילו ארג חוט אחד חייב. בנירין. תרתי בתי נירא וחדא בנירא. שתי פעמים מרכיב על חוט השתי בבת נירא שקורין פייג"א. וחדא בנירא. פעם שלישית על חוטי הניר שקורין ליצ"א, המורכב על הקנה. תוספת. בקירוס. מפרש בגמרא מצובייתא, ופירושו כלי שאורגים אותו מן הסיב ומסננין בו יין. פירוש אחר, [כלי] אומנות שעושין מן קנים דקים, האורגים בידים וברגלים, והוא קלוט בשתי כמו הנירים עצמם. עד כאן תוספת. בנפה ובכברה. כולן ארוגין הם ושיעורם כמלא רוחב הסיט. הסיט הוא הרחקה שבין אצבע לאמה, כמו שאדם יכול להרחיב האצבעות. ואם טוה או ליבן או ניפץ וצבע, שהן אבות מלאכות, חוט ארוך כשיעור הזה חייב, אע"פ שלא ארג על פני כל הבגד חייב.
<h2>דף יט:</h2>
[שבת ק"ה ע"א] ר"א אומר האורג. תוס', ר"א אתא לפלוגי אשיעור אורג דתנן לעיל [ע"ג ע"א] באבות מלאכות. שלשה חוטין בתחילה. אם זו תחלת אריגתו של בגד. ואחת על האריג. אם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחת, דמצטרף עם השאר, עד כאן תוספת. בין בתחלה. בתחילת הבגד. בין בסוף הבגד. ולאו בסוף דוקא, דאמרינן בפרקין דלעיל [ק"ד ע"ב] דאפילו רבנן מודו אם השלים לבגד אפילו ארג חוט אחד חייב. בנירין. תרתי בתי נירא וחדא בנירא. שתי פעמים מרכיב על חוט השתי בבת נירא שקורין פייג"א. וחדא בנירא. פעם שלישית על חוטי הניר שקורין ליצ"א, המורכב על הקנה. תוספת. בקירוס. מפרש בגמרא מצובייתא, ופירושו כלי שאורגים אותו מן הסיב ומסננין בו יין. פירוש אחר, [כלי] אומנות שעושין מן קנים דקים, האורגים בידים וברגלים, והוא קלוט בשתי כמו הנירים עצמם. עד כאן תוספת. בנפה ובכברה. כולן ארוגין הם ושיעורם כמלא רוחב הסיט. הסיט הוא הרחקה שבין אצבע לאמה, כמו שאדם יכול להרחיב האצבעות. ואם טוה או ליבן או ניפץ וצבע, שהן אבות מלאכות, חוט ארוך כשיעור הזה חייב, אע"פ שלא ארג על פני כל הבגד חייב.
[שבת קל"ז ע"א] ומל את שלאחר שבת בשבת. דהו"ל שבעת ימים, הואיל ואין כאן מצוה כלל דברי הכל חייב, אע"ג דטרוד בדבר מצוה, הואיל ולאו מצוה עבד חייב. של ערב שבת בשבת ר"א מחייב. דהויא מילה שלא בזמנה. וילפינן מעבודה זרה, דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. וגבי עבודה זרה אמר רחמנא לא תעביד ואי עביד [חייב חטאת]. הכא נמי חייב. ורבי יהושע. אמר לך. התם לאו מצוה היא הכא מצוה היא. אע"ג דעבר זמנה.
<h2>דף כ:</h2>
[שבת מ"א ע"ב] דבר שאינו מתכוין מותר. וזה אינו מתכוין לצרף. וא"ת הא פסיק רישא הוא דא"א שלא יצרף הכלי, הואיל והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה לא חיישינן כיון שאינו מתכוין לצרף. גחלת של מתכת. פסולת של ברזל שמשליכין לחוץ, לא מיחייב משום כיבוי מן התורה, ומשום נזקא [דרבים] מותר לכבותה לכתחלה. אבל גחלת של עץ, דכיבויו אסור מדאורייתא, לא. אפילו של עץ נמי. יהא מותר לכבות, דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומשום נזקא דרבים לישתרי. בדבר שאינו מתכוין וכו', תירוצא הוא. הילכך קוץ בר"ה. כיון שיש בו נזקא לרבים מותר לטלטלו פחות פחות מארבע אמות. אע"ג דאסור מדרבנן שמא יטלטל ארבע אמות.
